שרי סימן טוב, קופירייטרית ופרסומאית:

״זה היה טקס יומיומי כמעט, בעצם לילי – להיכנס כל ערב למיטה ולקרוא. מצד אחד להיסחף מסקרנות, מצד שני להתאפק, בגלל הרצון להמשיך להיות חלק מזה ושלא ייגמר… כתיבה דחוסה ועשירה שמותירה אותך ללא נשימה. הזדהיתי ובעיקר חשתי מרוטת עצבים כמו שירה. בעצם כל הספר הוא על הכוחות הפועלים בתוכנו. ההרס העצמי והעיוורון מרצון, מול הכוח לממש את היכולת ולהוציא אותה לפועל. הספר לוקח את זה לקצה, ויוצר דרמה סוחפת״.

מירב כהן, יועצת אישית ועסקית:

״מסקרן, סוחף, בלתי צפוי, יש בו משהו מעבר לספר רגיל. התאהבתי בדמות של שירה וגם הדמות של מיכאל מדהימה בעיני, אבל בספר יש משהו שהוא מעבר לזה, התחברתי מהמקום המאוד אישי שלי, השתהיתי על הקריאה, לא רציתי שזה ייגמר״.

יואב פרידור, יזם ובעל חברת ניטור אינטרנטי:

״נשביתי בסיפור ונשאבתי לתוכו על ידי שני כוחות מנוגדים – ערבוב בין המוכר והמציאותי לבין הנסתר והרוחני. הספר גירה אותי לבחינה עצמית וגרם לי לחשוב על הכוחות שמניעים אותי באופן אישי. קריאה כיפית, מרתקת ויוצאת דופן״.

יעל גאוני, סמנכ״ל תקשורת של רשת (ערוץ 2):

״לקח לי קצת זמן להתחבר, אבל כשהתחברתי לא רציתי שזה ייגמר. זה ספר שגורם להרבה תחושות חזקות תוך כדי קריאה, חלקן ממש גורמות לך להרגיש שאתה צריך אוויר״.

עידית לב זרחיה, דוברת:

״מרגע שהתחלתי לקרוא, לא יכולתי להניח את הספר מהיד, זה שאב אותי ולא רציתי לצאת. תמיד ידעתי שאת יודעת לכתוב טוב, אבל יש לך כאן יצירה מרתקת ומיוחדת במינה״.

קרני זיו, מנהלת תחום הדרמה בקשת:

״סיימתי כמעט בבת אחת את כולו. אחלה ספר – סוחף, מקורי, כזה שאתה שוקע בתחילתו ורץ איתו עד הסוף״.

דניאל כהן, עורך דין ויזם הייטק:

״ז'אנר חדש ודינמי של 'כתיבה דיגיטלית' בעידן המייל והפייסבוק, סוחף את הקורא בנבכי המחשבות והנפש של שירה, ברובד שונה, על-מציאותי, של קשר בינאישי. משחק הפינג פונג שמנהלת שירה בהתכתבות עם בן זוג שאינו ניתן להשגה עד תום – אך כזה המכיר אותה ואת מחשבותיה יותר מכל, מטיל עליה צל כבד אבל גם מגלה לה אט-אט את מה שטמון בה. שטף ההתכתבות פורם בהדרגה סבך של חוטים ומעגלים בתוכם מתנהלת שירה, וגורם לך כקורא לחשוב ללא הרף על חייך שלך״.

ענת ביין, עיתונאית בגלובס:

״׳במקום להשתמש בכוח שלך את חיה לידו, את והוא נוסעים בשני קווים מקבילים שאף פעם לא נפגשים׳. המשפט שמיכאל אמר לשירה תפס לי בבטן, עשה לי חשק לשלוח אותו לכל כך הרבה נשים שאני מכירה… זה ספר שצריך לקרוא בשקט, ומרגע לרגע הוא תופס אותך יותר.״

חלי שושני, מומחית ומטפלת בבעיות אורטופדיות:

״ספר מקסים ומרגש, סימנתי לעצמי הרבה משפטים תוך כדי קריאה, משפטים שרציתי לזכור. נסחפתי עם שירה, הגיבורה, במסע הגילוי שלה אל עצמה, וגם אחרי שסיימתי היה לי חשק להתחיל שוב לקרוא את הכול מחדש, כי הדמויות המשיכו ללוות אותי זמן רב בדמיוני.״

מיכל גלנטי, עיתונאית במעריב:

״את לילך סיגן אני מכירה כבר הרבה שנים. קניתי את הספר ביום חמישי בבוקר וידעתי שלא יהייה לי זמן לקרוא, אבל אמרתי לעצמי – טוב, רק את העמוד הראשון… מפה לשם דילגתי על לילה של שינה, נתתי לילדים לאכול ג׳אנק פוד וכעת אני בעיצומה של שבת מצמצמת פערים בכל הנושאים שהזנחתי בזמן ששקעתי בקריאת הספר.
לא חיפשתי את לילך בספר, התמסרתי לדמויות. ממליצה לכם לקרוא וממליצה לקרוא לאט!! יש הרבה תובנות וחוכמה בספר, מבינה לגמרי למה לקח ארבע שנים לכתוב אותו ואני בטוחה שהוא ייגע בהרבה אנשים.״

לקריאת הפוסט לחץ כאן

תרצה גורטלר, רואת חשבון:

״לכל מי שמחפש מה מונע מבעדו לזכות לאהוב… מומלץ בחום.
הפחד מאהבת אמת שמניע את הגיבורה, מניע כל אחד מאתנו.
״׳האחד׳ לא חייב להיות זה שמשלים אותנו, או זה שהכי נוח איתו, או זה שאיתו צריך להתחתן. רק המפגש הוא גורלי, התנגשות בלתי-נמנעת, אבל שום דבר אחר לא חייב לקרות עם ׳האחד׳. המשמעות היחידה שלו היא שהוא הכי מאתגר את האופי שלנו, כי הוא מסוגל להוציא מאיתנו הכי הרבה רגש. זהו – מעבר לעוצמת הרגש אין מה להבין. שאר הסיפור איתו כבר תלוי באמונות שלנו, בהרגלים, במה שאנחנו חושבים שמגיע לנו, ובדרך היחידה שבה נדמה לנו שאנחנו יודעים להסתדר.
עם ׳האחד׳ התחושות הטובות הן של ׳הכי טוב בעולם׳, ומצד שני, כשזה הולך רע, זה יכול להיות בלתי-נסבל. הוא מוציא ממך מקסימום נכונות, אבל גם מקסימום פגיעות, ובזה התפקיד ה׳מכתוב׳ שלו נגמר. את השאר אנחנו כותבים לבד.״
מה מניע אותנו ובעיקר, מה תוקע אותנו בחיים?
בדרך מיוחדת של שיח אישי לילך טווה, אט אט ובעדינות, את העלילה שמביאה את הגיבורה להבין שהאופי של האדם הוא הכלוב לנשמה והדרך לאהבה היא לעקם את הסורגים ולתת לה דרור״.

ורדה הורוביץ, עיתונאית וסופרת:

מאתמול אני גומעת את "כפיות" בשלוקים גדולים. איזה דיסוננס בין השקט הפסטורלי שבחצר המנזר, לבין מהומת הנפש של גיבורת הספר, שירה – אם חד הורית, עם קריירה בערוץ טלוויזיה עתיר רייטינג. מתפרנסת מתרבות ה"כאן ועכשיו ומיד", בשעה שבתוכה מבעבע תהליך פנימי איטי ומורכב. כי הדרך להתפכחות, כואבת. זה מתחיל ביום שבו היא נתקלת בגבר זר המצליח לטרוף את חייה, ולצמרר אותם. צ'טים, פייסבוק, פגישה במעלית, רגעים של תשוקה בלתי נשלטת. האינטימיות מאיימת עליה. ועליו. הבוקר, כשערבלתי קפה בחלב, מצאתי את שירה, המגששת באפלת נפשה, כשהיא כותבת לו "מיקי, לפני שנפגשנו חסמתי כל כך הרבה רגשות, הסטתי אותם הצידה, התעלמתי מהם. עכשיו אני רועדת כל הזמן, כי אני פשוט לא מסוגלת להרגיש כל כך הרבה".
יופי של "כפיות". ספר מקסים.

שלי מנחם, מנהלת קרן פילנטרופית:

משתפת ספר מקסים, של לילך סיגן אשר ברב כשרון, עדינות והרבה דמיון כתבה את ״כפיות״, ספר שאני אשא על לבי עוד הרבה זמן את התובנות המקסימות, הפשוטות על יחסים, זוגיות, רגשות שליליים ועוד ועוד. לילך מטפלת ונוגעת בכל נושא בקטנה ורק לקראת הסוף נופלים כל מיני אסימונים… חוץ מזה, לאורך כל הקריאה חשבתי לעצמי שרק אדם סופר מיוחד, רגיש ואולי קצת מטורף  יכול להוציא מעצמו ספר כזה. מחכה להמשך…

מיה וינשטין-שיפריס, מנהלת משאבי אנוש

לפני שלושה ימים קיבלתי ממנה מייל, מספר מילים בודד "אוהבת אותך אחותי. תקראי."
הספר הדיגיטלי הראשון שלי. מתנה מאחותי. כמה מנהלות טכניות והספר התיישב אצלי בנוחות בנייד.
אז התחלתי לקרוא… ולקרוא… ולקרוא, שמחתי שהנייד צמוד אליי, כך לא נדרשתי לקחת איתי דבר, פשוט פתחתי את האפליקציה וצללתי.
לפני חצי שעה סיימתי אותו, טיפה קשה לי להסביר את מה שאני מרגישה ובכמה רבדים ועומקים הספר הזה נגע, אני חושבת שיקח עוד ימים עד שאבין לגמרי איך היצירה הנהדרת הזו התיישבה לי בעורקים ובנשמה וטלטלה את תאי המוח שלי. לילך סיגן הנהדרת טוותה בכישרון מופלא את העלילה המרתקת, מצאתי את עצמי מכווצת גבות מרוב מחשבה והזדהות, הלב דופק והמוח מנסה לנתח.
"כשהגורל מסתער עלייך במדי קומנדו, עדיין נשארת לך יכולת בחירה"
"רק מי שחווה געגועי מוות יכול להתענג על געגועים לאהבה אפשרית שעוד תבוא"
(שני משפטים שנצרבו לי בזמן הקריאה)
אני מאמינה שעוד אחשוב על הספר הזה לא מעט, הוא עורר בי כל כך הרבה רגשות, מחשבה ושאלות לא מעט שזה כשלעצמו נפלא. אהבתי. מאוד.
מומלץ, מומלץ!

ראבנה פליטמן טנא

מזמן לא קראתי ספר שערער והציף אותי בצורה כזו כמו "כפיות" של לילך סיגן. ספר שגורם לך להרגיש ולחשוב. ואולי גם להבין דברים.
לכו תקראו.

טלי עומר, אשת יחסי ציבור

המתנה המושלמת לחג. ספרה של לילך סיגן. זה בכלל לא רומן רומנטי על זוג שאוהב לישון כפיות. זו דרמה עלילתית, עם מתח וגם סיפור אהבה. ממליצה בחום.
האמת שכיף לישון כפיות. אבל לא לזה היא מתכוונת. תקראו תבינו.

סיגל כצנשטין, מנהלת עמותת וראייטי

מסע נפשי מרתק, מחלחל, יסודי עד כאב כזה בדמויות, לא קראתי המון זמן.
לאורך המסע שלי בתוך הספר, עצרתי המון.
סמנתי, ציטטתי, שאלתי, חזרתי אחורה.
השלכתי, נברתי, דפק לי גם הלב.
מסע נפשי לא רק של הדמויות, גם של הקורא.
טונות של חכמה, פסיכולוגיה, פילוסופיה.
הכול בספר אחד.
תאמצו ,תחבקו ותסתכלו פנימה.

שרית כהן לינקר, מנהלת כוח אדם

התאהבתם פעם בלי להיפגש? זה קרה לי ביום שני בשבוע שעבר.
מאותו רגע התחולל בי מאבק מאתגר: דמיינו סוכריית חמאה הנמסה לאיטה על הלשון, שהחשק לנגוס בה עז ומאידך לא רוצים שתיגמר לעולם. האנלוגיה הזו, המבוססת על הספר, היא ההגדרה הכי מתאימה, בעיני, ל"כפיות" של לילך סיגן. מרגע שהתחלתי לקרוא, נמשכתי לסיפור כמו סיכה למגנט ובאותה מידה קרעתי את עצמי ממנו, כדי שלא ייגמר לי, כמו שמתאפקים לא לסיים באחת חפיסה של ממתק אהוב ונדיר. כמו תמיד במקרים האלה, הסוף הוא אותו סוף: בשלוש לפנות בוקר בשבת הסתערתי עליו וטרפתי את כל מה שנותר.
"כפיות" הוא ספר שמעורר שאלות, ספר שמעורר תהיות ובעיקר, זהו ספר שבכוחו לעורר תחילתו של מסע פילוסופי מעמיק לנבכי נפשו של הקורא, שאינו חף מדפיקות לב, התרגשות וכל יתר הסימפטומים הפיזיים של התאהבות. אחד הספרים החכמים, המרגשים והמטלטלים שהזדמנו לידי. מומלץ בחום!

קרן אייל-קוטליצקי, יזמית

״זה לא רציני, שירה, את רומנטיקנית חסרת תקנה.״
מודה באשמה (גם אם לא קוראים לי שירה) ומודה שהיה נפלא עד העמוד האחרון. עם כניסה מכובדת לרשימת רבי המכר. רוצו קיראו.

גלית טוכטרמן, דוברת סלקום

סיימתי את קריאת "כפיות", יצירה נפלאה של לילך סיגן. לא יכולתי להניח הספר עד לסיומו והוא נותר במחשבותי עם ציפייה שלילך תמשיך את הסיפור. ממש עוד רגע שבוע הספר, אז הנה המלצת חובה.

רינת ריינה, מורה ליוגה

עוצרת רגע להמליץ על ספר שקראתי בלי להניח מהיד.
״כפיות״ מאת Lilac Sigan הוא ספר יוגה מודרני, מקסים, סקסי, עם אלמנט ששומר אותך במתח כל הזמן. הזדהיתי עמוקות עם הגיבורה, שעברה מהפך (אני העו״ד הלא כל כך מהוללת שהפכה למורה ליוגה). כל הרעיונות בספר הדהדו בי. הרי זו העבודה שאני עושה כל יום. רק שלילך המהממת כתבה את זה.

יונית צוק, בלוגרית

מכירים את זה שיש לך ספר שאי אפשר לחכות לרגע שבו תקראי בו? אז כפיות

הלן שי, אשת יחסי ציבור

ממליצה על כפיות של לילך סיגן.
למה סיפור הגיבורה כ"כ מוכר? אולי בגלל… שהגיבורה היא אם חד הורית, קרייריסטית, עכשווית, תרה אחרי אהבה שתטלטל את חייה, חיה בקצב המטורף של החיים כדי להספיק הכל…
וברקע – החיים בעידן הפייס, ההפקות והריאליטי. 

ממליצה בחום. זהו סיפור אהבה יוצא דופן ברבדים של מעל ומעבר, עם המון תובנות פילוסופיות על החיים ומה שהם מזמנים, על זוגיות בלתי רגילה ועל התמודדות.

הספר כתוב בשפה עכשוית בהירה עם המון הומור.
רוצו לקרוא.

ורוניקה לויפרמן, מהנדסת בתחום הפרמצבטיקה

חברים, סיימתי לקרוא את כפיות. מוצפת במחשבות ורגשות, הספר נגע בעמקי נשמתי…
תודה רבה לרוונה על ההמלצה, וכמובן לסופרת לילך סיגן.

הדר אוקנין, בלוגרית

מה יש בספר "כפיות" שכל כך משך אותי לקרוא בו עוד ועוד?

השפה מאוד נהירה. הספר הוא סוג של שיח (מאוד מיוחד) בין שני אנשים שכל אחד מהם מדבר בגוף ראשון.

גיבורת הספר מוצאת "אהבת אמת" כשכבר הגיעה למצב שאיבדה את האמונה שקיימת אהבה כזאת. בכל אחת, גם אם ברמה הרציונלית הגיעה למסקנה שאין דבר כזה אהבת אמת, עדיין קיימת כמיהה לגלות אותה יום אחד, למרות שהאהבה הזאת לא קלה או פשוטה למימוש.

הספר מדבר על אשה שחיה במציאות מסוימת, או לפחות חושבת שהיא חיה במציאות מסויימת, אבל למעשה חיה זהות שהיא אימצה לעצמה ונכלאה בה. הסיפור מאפיין חיים של כל כך הרבה בני אדם, שחיים על ״אוטומט״ עד שיום אחד מגיח מישהו ש"פותח להם את העיניים". מראה צורת הסתכלות אחרת, ומאפשר גילוי של יכולות שלא ידענו שקיימות בנו. תקראו את הספר!!

שרית פליין, בלוגרית

אני כותבת את הפוסט הזה על ספרה החדש של לילך סיגן, ״כפיות״ בזמן טיסה ארצה ממדריד. מדובר בספר שסחף אותי אליו.

קרה לי איתו דבר ממש משונה. לרוב אני יודעת אחרי 50 עמודים לכל היותר מה אני מרגישה כלפי הספר. במקרה הזה אני עדיין לא יודעת, או בעצם, אני בהחלט יודעת, שהרגשות שלי כלפיו הם מהסוג של ״גם וגם״, אני גם יודעת שאני ממליצה עליו לכל מי שמוכן לקרוא גם ספרים ששונים מאלה אליהם הוא רגיל.

 

עד ההכרות עם מיכאל היתה שירה בחורה שכלתנית ופרקטית, צינית ביותר ושבויה במרדף אחרי הקריירה. המקום היחיד בו מתגלה הרוך והחום האנושי שלה היא ביחסיה עם בנה. מיכאל, לעומתה, מודע מילדות להיותו שונה מאחרים, מאמין בדברים ששירה בזה להם, ורואה בהם ״רוחניות בשקל״.

במהלך הקריאה, גם אני, כמו שירה, נעתי מקצה לקצה, במעין מטוטלת, בין הרצון לעזוב את הספר (רצון שעבר לי מהר מאוד), לבין הדיבור הפנימי שלי שאמר: ״רגע, תני הזדמנות, הרי הוא מעניין אותך הספר. אחרת לא היה מרגיז אותך״, בדיוק כמו שירה שהשתכנעה לתת הזדמנות למערכת היחסים המוזרה שלה עם מיכאל.

האם היתה זו ההחלטה הנכונה עבור שירה? תצטרכו לקרוא כדי לגלות. האם היתה זו ההחלטה הנכונה עבורי? כן. כבר מזמן למדתי על עצמי שאם משהו מעורר בי התנגדות, שווה לי לבדוק -מה יש בו שגורם לי להתנגד? אני חושבת שבמקרה הזה הוא הפחיד אותי. לא במובן של ספר מתח מפחיד, אלא בכך שהוא לוקח באמת למקומות עמוקים, של רוחניות בכלל, והקשר שלה לחיים שלי בפרט.

אחד הנושאים שעולים בצורה חזקה מאוד בספר היא על השפעתן העמוקה של מילים, עד כדי שהן בוראות מציאות ולא רק מפרשות אותה, נושא שמעסיק אותי מאוד בשנים האחרונות.

 

הקריאה בספר היתה לי כמו טיול במחוזות שחלקם מוכר עד כאב, חלקם זר לחלוטין, מפחיד ומפתה במידה זהה.

משהו בדרך בה הספר כתוב נגע בי בקצות העצבים וגרם לי לחזור ולקרוא אותו בכל פעם שחזרנו למלון כדי לנוח.

באחד הפרקים שירה מגלה כיצד טקסט מאוד אישי שכתבה מתוך הכאב הפרטי שלה הפך להיות טקסט שמשפיע לטובה על אנשים רבים, כשקראתי את זה הרגשתי כאילו מישהו שם למעלה, בחדר התסריטים של אלוהימה משתעשע בי, מכניס לספר שיחות שלי עם עצמי.

יתרה מזאת, באחד הימים כשבני התלונן על צוואר תפוס שמתי לב להפתעתי שאני עושה בדיוק מה ששירה למדה לעשות, נוגעת במקום הכואב, מתרכזת ומדמיינת איך הכאב מתפוגג. ההפתעה היותר גדולה היתה כשהכאב של בני עבר.

מפחיד? קצת. מלהיב? יותר.

לסיכום – אני שמחה שקראתי אותו, יש לי הרגשה שהוא עוד ילך איתי לא מעט.

טליה לוין, עיתונאית

אי אפשר לסכם חווית קריאה מבלי לכתוב בעיקר על עצמך ובוודאי כשמדובר בספר כמו ״כפיות״. אז את החיבור האישי שלי אשאיר לפרטי, וכאן רק אומר שזה זמן רב לא תפס אותי – תולעת הספרים המדופלמת – ספר עד כדי כך שאני מתעוררת עבורו חצי שעה קודם במשך כמעט שבוע כדי לקרוא וקוראת לאט לאט כדי שלא ייגמר. ואגב, אם אתם חושבים שאתם יודעים על מה הספר, אתם מה זה טועים! תעשו לעצמכם טובה גדולה ורוצו לקנות.

עינת מירון, אשת יחסי ציבור

אפשר לדבר על הדמויות. על העומק שלהן. על מבנה הסיפור. כן. הכל מבריק. הכל מוצלח. אבל תכלס, זה החלק הפחות מענין. בפועל, אני היא שירה.
בעצם האמירה הזו אני חושפת המון מעצמי, אבל מבחינתי הספר הזה הוא תנך ליחסים. לשחזר את השיחות שלי.
קצת כמו לעבור טיפול תוך כדי הקריאה.
לילך זיקקה אותי בתוך שירה, ואני פשוט לא יכולה לסבול את מיכאל כי היו לי יותר מדיי כמוהו.
תוך כדי קריאה הבנתי שיש בספר הזה משהו שמתווך לנו אחד את השניה במערכות יחסים.
כשהוא אומר לך שאת לא מבינה אותו. כשאת אומרת לו שאת לא יודעת שהוא באמת אוהב.
בויכוח הבא עם מי שזה לא יהיה, פשוט אתן לו לקרוא את הספר.
הספר הזה, "כולה" ספר פרוזה, אבל הוא הדבר הכי נוגע והכי טוב שתוכלו לעשות בשביל עצמכם. כדי קצת לאתגר את מה שנדמה לכם שאתם יודעים ומכירים.
למרות שקשה לי להודות בזה, סבירות שאני לא באמת שירה. שהיא לא נכתבה בדמותי.
האמת, הגיוני שרבות מכן יזהו בשירה את עצמן. רבים מכם יזהו במיכאל את עצמם.
אבל לא יעזור לכם. אני עדיין מאמינה שלילך השתחלה לחיים שלי לפני 4 שנים כשהתחילה לכתוב את הספר ופשוט ניסחה אותי יותר טוב.

פיתוח: Relsites